להיות אימא לילד מיוחד - פרק 1 "האבחון"
- יעל-דרור כהנוביץ
- 5 במרץ 2024
- זמן קריאה 2 דקות
עודכן: 6 באוק׳ 2024
ילדתי את בתי בנובמבר 22' וקיבלתי החלטה שהשנה הקרובה אני מורידה פעילות בעבודה ונשארת להיות אימא במשרה כמעט מלאה. החלטה שעוררה קשיים להתנתק ולקחת חופשה מהזהות המקצועית שלי. כל החיים שלי עבדתי מתוך הנאה ושמחה, והקריירה מילאה אצלי מקום של סיפוק והגשמה. ההחלטה למקד פוקוס במשפחה ובתינוקת החדשה שסוף סוף הגיעה הייתה החלטה מתבקשת. הלב רצה לבלות איתה ולהכיר אותה. לראות כל שניה של התפתחות ולא לפספס דבר.
.
השנה הזו התבררה כשנת מתנה. מתנה כי זכיתי לראות את כל ארבעת אחיה הגדולים. להיות שם עבורם, לקבל אותם מבית הספר, לפגוש את מצב הרוח של כל אחד, לדבר ולהעמיק איתם קצת את ההיכרות בדרך אחרת.
השנה הזו הייתה שנת מתנה כי שמתי לב שאחד מהארבעה, חוזר יום יום מבית הספר עם תסכול גדול. נכנס לבית וטורק את הדלת, לא מצליח לבטא את מה שמרגיש. כשפוגשים ילד רק בשעות אחר הצהריים-ערב ובסופי שבוע, התנהגות לא מווסתת ומלאת תסכול נראית כחלק מהשגרה. אבל משהו בזה שראיתי את העקביות ואת הקושי שלו קצת יותר מקרוב התחיל להדליק לי נורות. לכל אלה הצטרפו מה שידעתי כבר זמן רב - הוא מתקשה לתקשר עם בני גילו ויש לו תחומי עניין מועטים (והוא ממש מבריק בהם).
.
בשיחה אקראית עם היועצת העליתי חשד שהילד שלי אולי על הרצף או אולי ילד רגיש מאוד. בדיוק נתקלתי בהגדרה הזו כמה חודשים קודם לכן בהרצאה שלקחתי בה חלק וחשבתי שגם זו אופציה. רגישות מוגברת לצלילים ומקומות הומי אדם, קושי לוויסות עצמי. הכל התאים.
אחרי השיחה עם היועצת, וברקע שיחות שזכרתי עם מנהל שליוויתי שנה קודם בהן הוא תיאר לי את מהלך האבחון של בנו עם אוטיזם, החלטנו ללכת לאבחון מסודר.
(הדהים אותי כמה מפגשים לכאורה אקראיים עם אנשים הם חלק מהדרך החכמה שאני הולכת בה. הדרך הזו תמיד דאגה להכין אותי לקראת העתיד).
פנינו למאבחנת שמומחית בילדים מבלבלים והתחלנו תהליך. משאלון לראיון הבנו שכיוון החקירה הוא ילד על הרצף.
אני זוכרת את שיחת הטלפון ממנה אחרי שפגשה אותו ואמרה לי "יעל זה נראה כמו סימנים מובהקים לאוטיזם, בבקשה תתחילו להיערך ולקדם אבחנה מבדלת". אבחנה מה?!?! מה אמרת לי עכשיו? הייתי בדיוק באמצע הרחוב בדרך לפיזורי בוקר והתפרקתי בבכי.
חשד של אימא הוא לא עוצמתי כמו חשד של מאבחנת וכשהמשפט יצא ממנה הבנתי שהנה זה.
.
התערבבו לי רגשות של אשמה עצמית ודאגה.
ברור שאני אשמה, איך זה שעליתי על זה שיש בעיה רק כשהילד כבר בתחילת גיל ההתבגרות?! איך פספסתי את זה כל השנים? כמה הוא סבל לחינם בגלל שאני לא הייתי ערנית.
ודאגה - דאגה תהומית לשלומו, למה עובר עליו ומה עוד יעבור עליו בעולם המורכב שלנו.
.
הוא חכם, מבריק, סקרן. ילד קסם ושובה לב. והוא אוטיסט.
כעבור כמה שבועות סיימנו את כל האבחונים.
וכבר הייתה לנו תכנית פעולה. התחלנו להתאים את ההורות שלנו לילד המיוחד שלנו. אחד הדברים הראשונים שאמרנו לו, עוד בתהליך האבחון היה "מתוק שלנו, זה ממש בסדר שבהפסקות אתה נשאר בכיתה, אנחנו חושבים שזה מצויין ובוודאי מאוד עוזר לך". הילד שהיה רגיל לשמוע שאלה בנימה ביקורתית מידי יום "עם מי שיחקת היום בהפסקה?!" (מתוך דאגה הורית ברורה לחייו החברתיים) קיבל נירמול והכלה של הבחירה שלו. הוא מיד נרגע וקיבל בטחון להיות הוא.
בפרק 2 אכתוב על המתנות שהכניס לחיינו ואנחנו לחייו.
Comments